<h1>סמ"ג עשין סימן ס"ט</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מצות עשה לדון בנזקי האש שנאמר (שמות כ"ב ה') כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה. המקרא הזה מדבר בהדליק בתוך שלו והלכה והדליקה בתוך של חבירו על ידי קוצים שמצאה ועל ידי כן אכלה גדיש של חבירו או הקמה המחובר[ת] לקרקע או שליחכה ניר שדה החרושה וצריך לחרוש אותה פעם אחרת, שלם ישלם המבעיר את הבערה לפי שלא שמר גחלתו שלא תצא ותזיק (ע"פ פירוש רש"י עה"ת).
<h2>דף ג:</h2>
ובפרק ראשון אומר שכל תולדות האש כאש, כיצד הניח אבן או סכין או משא בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו חייב לשלם נזק שלם שכל אלו וכיוצא בזה תולדות הבערה הם, ואם נפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו פטור (רמב"ם נזקי ממון פי"ד הט"ז).
<h2>דף כג.</h2>
ובפרק שני אמר רבי יוחנן שאש שעברה והזיקה אדם וחבלה בו הרי המבעיר חייב בנזקו בשבתו וברפויו ובצערו כאילו הזיקו בידו אף על פי שאשו ממונו הוא הרי הוא כמו שהזיק בחציו (ע"פ לשון הרמב"ם נזקי ממון פי"ד הט"ו וע"ש ובלח"מ), אבל על הבושת אינו חייב עד שיתכוין כמו שאומר שם בסוף הפרק (כ"ז א') (רש"י ד"ה לחייבו). אבל אם הזיקו בהמתו או בורו את האדם אינו חייב אלא בנזק בלבד (המשך לשון הרמב"ם שם).
<h2>דף נט:</h2>
השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ומפרש ריש לקיש משמיה דחזקיה בד"א שמסר להם גחלת שדרך גחלת להכבות מאליה קודם שתעבור ותדליק אבל אם מסר להם שלהבת חייב שהרי מעשיו גרמו (ע"פ לשון רמב"ם נזקי ממון פי"ד ה"ה ע"ש ובילקוט ש"נ שבמהדורת פרנקל) ורבי יוחנן חולק על זה ואין הלכה כמותו לגבי חזקיה רבו של רבי יוחנן. שילח הבערה ביד פקח זה הפקח שהבעיר חייב לשלם והשולח פטור (שם ה"ו). הכופף קמתו של חבירו לפני האש עד שתדלוק אם אין האש מגעת לה אלא ברוח שאינה מצוייה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים (שם הי"ד). הלכות שבארנו במצוה זו הם בפרק הכונס.
<h2>דף סא:</h2>
המדליק בתוך רשותו צריך להרחיק מסוף המיצר כדי שלא תעבור הדליקה לתוך שדה של חבירו, ופסק שם הלכה כרבי שמעון שאומר שם הכל לפי גובהה של דליקה ואם לא הרחיק כראוי ועברה האש והזיקה חייב לשלם נזק שלם, ואם הרחיק כראוי ועברה האש והזיקה פטור שזו מכה בידי שמים היא (ע"פ רמב"ם נזקי ממון פי"ד ה"ב ע"ש). פסק רב אלפס דווקא כאן הלכה כרבי שמעון מטעם שבארנו אבל בפרק לא יחפור (ב"ב כ' ב') שאומר שם כשהבית והעלייה לשנים לא יעמיד התחתון תנור בתוך הבית אלא אם כן יש עליו גובה ארבע אמות שלא תאחוז [האור] בתקרת המעזיבה [ולא] היה מעמידו בעלייה עד שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח, ובשל נחתומין שמסיקין תמיד צריך בתנור מעזיבה ארבעה טפחים ובכירה שלשה טפחים, ואם הזיק משלם מה שהזיק, רבי שמעון אומר לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא שאם הזיקו פטור מלשלם, לשם אין הלכה כרבי שמעון שהרי העמידה אביי בשיטה בפרק הבית והעלייה (ב"מ קי"ח ב' וברי"ף) שאומר שם שרבי יהודה ורבי שמעון ורשב"ג בשיטה אחת אמרו, ומקבלת הגאונים שבכל מקום שיאמר התלמוד בענין זה אין הלכה כאחד מהן, והטעם הוא שבדבר שמסיק שם תמיד צריך להזהר יותר שלא יזיק. עברה הדליקה נהר או שלולית של מים ורחבו שמונה אמות פטור, עברה גדר שהיא גבוה ארבע אמות או דרך רשות הרבים פטור (ב"ק ס"א א'). ותניא (שם) במה דברים אמורים באש הקודחת, כך הגירסא בספרים ישנים, ובשלנו גרסינן הקולחת, פירוש (רש"י) שקילוח מתמר ועולה למעלה, אבל בנכפפת שהרוח מטה אותה וכופה לצדדין (רש"י) והעצים מצויין שם אין לה אומד אלא אפילו עברה אלף אמה חייב (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ג ע"ש).
שנינו בפרק הכונס המדליק את הגדיש והיו בה כלים ונדלקו רבי יהודה אומר שלם ישלם כל מה שבתוכו וחכמים אומרים אין משלם אלא הגדיש, שדורשין מה הקמה בגלוי אף כל בגלוי פרט לטמון (ס' א'), אפילו מוריגין וכלי בקר שדרכו להיות בתוך גדיש לא ישלם, במה דברים אמורים שמדליק בתוך שלו שכל טמון פטור מגזירת הכתוב אבל במדליק בתוך של חבירו מודים חכמים שאף על פי שלא ישלם כיס וארנקי [ו]דברים שאין דרכן להצניע בגדיש מכל מקום ישלם [ה]מוריגין וכלי הבקר שדרך להטמינם בגדיש וכן מודים חכמים במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכו שכן דרך להניח כל דבר בבתים. ומסיק רב אשי שאפילו טענו כוס של כסף אם הוא אמוד לכך נשבע ונוטל, המדקדק בשמועה [זו] (ס"ב א') ימצא הדברים כאשר בארנו אותם (ס"א ב' תד"ה אלא), והלכה כחכמים.
